גיל ההתבגרות הוא גיל של שינויים רבים, ומכאן גם נובע אי השקט של המתבגרים. המתבגרים נעים בין עצמאות לתלות, עסוקים במקום החברתי שלהם, במקומם אצל בני המין השני, ובמבנה הגוף שלהם המשתנה כל הזמן.

 

השינויים יוצרים אי שקט ובמקרה הטוב, אי השקט מתבטא בעיקר בבית.

הקונפליקט חשוב וחיוני מאד לגדילה של המתבגרים. הוא מסמל חיוניות לעומת דכדוך ודכאון אצל רבים מהמתבגרים המופנמים אשר מתמודדים לבד עם מכלול הקשיים שלהם.

​

מתבגרים מתנהגים את מה שהם מרגישים (לדוגמה, מסתובבים כעוסים בבית, לא מאפשרים להורים להכנס לחדר שלהם). הטיפול מכוון אותם לדבר על מה שהם מרגישים ולהבין את המניעים להתנהגותם.

​

בטיפול במתבגרים, להורים יש מקום מרכזי ומשמעותי ביותר, ולכן לא פעם אני מצרף אותם לטיפול בהתאם לצורך. מרכזיות ההורים בעיני המתבגר מתבטאת במשאלה הלא מודעת שלהם "האם תוכלו לעבור איתי ביחד את התקופה הקשה הזאת".

​

מניסיוני, במקרים בהם ההורים מצליחים לנהל טוב יותר את חיי המתבגרים, המתבגרים נרגעים. זכור לי היטב מקרה שמתבגר אמר להוריו "השינוי הזה הוא בגלל ההדרכה שאתם מקבלים? כי אם כן אז גם אני רוצה".